<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יצחק בר אדא</h1>
<h2>דף מד.</h2>
גרסינן בפ"א דשחיטת חולין [ט"ו ע"ב] אמר רב אחא בר אדא אמר רב ואמרי לה אמר רבי יצחק בר אדא אמר רב, השוחט לחולה בשבת. פירוש שחלה היום אסור לבריא לאכול בו ביום מאותה בהמה. דאע"ג דאיסור שבת ליכא בבהמה שהרי בהיתר נשחטה משום פקוח נפש, איסור מוקצה מיהא איכא. דבין השמשות מוקצה היא, שלא היתה ראויה לישחט בשבת לפי שלא היה חולה עדיין. המבשל לחולה בשבת מותר לבריא, [כגון] שהיתה הבהמה שחוטה מאתמול ובישלה היום לחולה מותר לבריא. דכיון דבין השמשות בשר זה ראוי לכוס איסור מוקצה אין כאן. ואיסור שבת נמי אין כאן דהא לחולה בישלה. אבל שוחט לא הוה חזי בין השמשות לכוס, דהא אכתי כל בין השמשות חיה היתה. ואע"ג דאיסור שבת ליכא איסור מוקצה איכא. אמר רבא פעמים שהשוחט מותר כגון שהיה לו חולה מבעוד יום. והאי מותר לבריא מותר לכוס קאמר, דאין כאן לא איסור שבת ולא איסור מוקצה. והמבשל לחולה שחלה היום אסור כגון שקצץ לו דלעת מן המחובר ובישלה לו, דיש כאן איסור מוקצה דמחוברת היתה בין השמשות. ולשון זה עיקר. כדפירש רש"י ולא קציצת תלושות. אמר רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת שחלה מבעוד יום מותר לבריא באומצא. מאי טעמא כיון דאי אפשר לכזית [בשר] בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט. המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו. גרסינן בפרק כירה הלכה מטלטלין נר חדש תנו רבנן מטלטלין נר חדש אבל לא ישן דברי [רבי] יהודה, רבי מאיר אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר הדולק בשבת. כבה מותר לטלטלו. אבל כוס עששית וקערה לא יזיזם ממקומם. ומסקינן מאי שנא הני, אמר עולא סיפא אתאן לרבי יהודה. ומתקיף לה מר זוטרא אי הכי מאי "אבל". אלא אמר מר זוטרא לעולם רבי שמעון וכי שרי רבי שמעון בנר זוטא דדעתיה עליה, אבל הני דנפישי לא. ואע"ג דכבה כיון דלאו דעתיה עילויה אסור משום מוקצה אפילו לרבי שמעון. ולרבי יהודה אפילו מותר שמן שבנר קטן אסור, דבין השמשות אסח דעתיה מיניה. וגרסינן נמי סוף פרק אין צדין [ביצה כ"ז ע"ב] בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה. ובגמרא לימא תנן סתמא כרבי שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת הנבילה לפני הכלבים. אפילו תימא רבי שמעון מודה [רבי שמעון] בבעלי חיים שמתו שאסורין. פירוש בהמה ועוף שאינם מסוכנים אלא בחזקת בריאים שמתו שאסורים. ופרכינן הניחא למר בר אמימר משמיה דרבא דאמר מודה רבי שמעון בבעלי חיים שמתו שהן אסורין. אלא למר בריה דרב יוסף משמיה דרבא דאמר חלוק היה רבי שמעון אף בבעלי חיים שמתו שמותרין מאי איכא למימר. ומסיק בבהמת קדשים ומסוכנת ודברי הכל. גרסינן במסכת ביצה פרק המביא [ל' ע"ב] אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו'. תני רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן אין נוטלין עצים מן הסוכה ולא מן (הסוכה) [הסמוך לה] ורבי שמעון מתיר. ופרכינן ורבי שמעון מתיר והא קא סתר אהלא אמר רב נחמן בר יצחק הכא בסוכה נופלת עסקינן ורבי שמעון לטעמיה דלית ליה מוקצה דתנן מותר השמן וכו'. עד ורבי שמעון מתיר. תו פרכינן מי דמי התם אדם יושב ומצפה אימתי יכבה נרו, הכא אדם יושב ומצפה אימתי תפול סוכתו. אמר רב נחמן בר יצחק הכא בסוכה רעועא עסקינן דאתמול דעתיה עלה. מיהו סוכה בריאה אסורה. כמו מותר שמן שבכוס ושבקערה. דכיון דגדולין [הן] תו אסח דעתיה מינייהו. והיינו [טעמא] בבעלי חיים שמתו, ואליבא דמר בר אמימר דמודה רבי שמעון דאסורין. ותו גרסינן בכירה [שבת מ"ו ע"ב] רמי ליה אביי לרבא תניא מותר השמן שבנר ושבכירה אסור ורבי שמעון מתיר. אלמא לרבי שמעון לית ליה מוקצה, ורמינהו רבי שמעון אומר כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן. ואבכור שנפל לבור קאי כדאיתא בפרק אין צדין [ביצה כ"ה ע"ב]. ומשני הכי השתא, התם אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו הכא אדם יושב ומצפה אימתי יפול בו מום, מימר אמר מי יימר דנפל ביה מומא ואת"ל דנפיל ביה מומא מי יימר דנפיל ביה מום קבוע, וכי נפיל ביה מום קבוע מי יימר דמזדקק ליה חכם.
ולכאורה נראה דכל הני דאיתינן דמודה בהו רבי שמעון דאסירי כגון מותר שמן שבקערה, וכן סוכה בריאה, ובכור, כולהו קשו למר בריה דרב יוסף, דאמר דרבי שמעון חולק בבעלי חיים שמתו שמותרין. דהא כל הני כבעלי חיים דמו וקאסר רבי שמעון. ונראה לי דלא קשה. דיש חילוק בדבר. שמעשהו בידי אדם לדבר הבא מאיליו למר בריה דרב יוסף. שמן שבקערה כיון שנתנו אדם [שם הוי] כאילו דחאו לאותו שמן בידים ואסוחי אסח דעתיה מיניה. ודמי לגרוגרות וצימוקים דמודה בהו רבי שמעון. דכיון דאיכא תרתי, חדא דיהב בקערה שמן טובא וגם דולק. הילכך מודה רבי שמעון דהוי כגרוגרות וצימוקים דממהרים להסריח ולא חזו ואקצינהו בידים נמי. וכן סוכה בריאה כשעשה את הדפנות חזקה אסח דעתיה, ואפילו נעשו הדפנות שלא על ידו איסור (ביתירה] [סתירה] רכיב עלה בין השמשות ואסח דעתיה, כמו שמן שבקערה, דמאחר שניתן בקערה אסח דעתיה כמו גרוגרות וצימוקים. אבל בעלי חיים דממילא [נדחו], דלעולם לית בהו שום איסור, כשמתו סבר מר בריה דרב יוסף, כיון דבהמה עומדת או לאדם או לבהמה, לעולם דעתיה עילויה. דמילתא שכיחא היא, בריאה, שבהמה אף עלולה למות דמיתה שכיחא, ולא אסח דעתיה מינה כאילו נעשה בה מעשה דדחיית ידים. אבל בכור שיש בו כמה ספיקות, כיון דאפילו אם ימות אסור בהנאה וטעון קבורה, בהא ודאי מודה רבי שמעון. ואפילו אם נפל בו מום עובר מערב יום טוב. כיון דסבר רבי שמעון אין רואין מומין ביום טוב משום דנראה כיושב ודן. הילכך אסר. והא [שבת מ"ה ע"א] דבעא מיניה רשב"ל מרבי יוחנן חיטין שזרען בקרקע ובצים שנתן תחת תרנגולת מהו, מי אמרינן כי לית ליה לרבי שמעון מוקצה היכא דלא דחייה בידים היכא דדחייה בידים אית ליה מוקצה או דילמא לא שנא, א"ל אין מוקצה לרבי שמעון אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק בלבד. אם נפרש דרבי יוחנן סבר דאפילו בגרוגרות וצימוקים לית ליה מוקצה, אלא דוקא סוכת החג בחג ושמן שבנר בשעה שהוא דולק כדמפרש טעמא הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו, כל שכן דלא תקשי מינה למר בריה דרב יוסף. מיהו מר בריה דרב יוסף איכא למימר דלא פליג אהא דאין מוקצה לרבי שמעון אלא גרוגרות וצימוקים. כמו שכתבתי הטעם. וחיטים שזרעם בקרקע ובצים שנתנם תחת התרנגולת איכא למימר, דאע"ג דבגרוגרות וצימוקים מודה רבי שמעון דאסור, הני שרי. דלא דמו לגרוגרות וצימוקים. דהני לא חזו בנתים כלל לאכילה ואידחו. וכן סוכה בריאה כשנפלה נידחה בין השמשות משום איסור סתירת אוהל. אבל חיטים בקרקע יכול ללקטם כמות שהיו [ו]עדיין בעין הם, ובלבד שלא יזיז עפר בלקיטתו. ואין [כאן] שום דחיית אוכל, לא מחמת איסור הגוף ולא מחמת דחיית המאכל שאינו ראוי בין בחיטים בין בביצים. הילכך למה יאסרו לרבי שמעון בדחייה שדחאן לזריעה ולאפרוחים. הילכך לא דמו כלל לסוכה ולגרוגרות. מיהו סיומא דמילתא דרבי יוחנן דאמר דאין מוקצה לרבי שמעון אלא דומיא דנר וסוכת החג בחג, משום הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאסורו [קשיא]. בשלמא גבי בכור איכא כל הני ספיקי דאמרינן. ובכי האי גוונא נמי מודה רבי שמעון דאף זה נדחה מחמת איסור, דאין רואין מומין ביום טוב. ואע"פ שנולד בו מום עובר מבעוד יום. וכן סוכת החג בחג נמי הוקצה לאיסורו, כדאיתא התם בפרק כירה [שבת מ"ה ע"א] כעין שמן שבנר קא אמינא.
מיהו הא קשיא דתני [ביצה ל' ע"ב] רבי חייא בר יוסף קמיה דרבי יוחנן דאין נוטלין עצים מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר. ואוקמינן לה בסוכה רעועה, ורבי שמעון לטעמיה דלית ליה מוקצה. אבל סוכה בריאה שנפלה מודה רבי שמעון דאסורה. והכא מאי הוקצה למצותו שייך הכא דנימא דהוקצה לאיסורו. וי"ל דרבי יוחנן מוקי לה אפילו בסוכה בריאה. וההיא [שבת מ"ד ע"א] דשמן שבכוס וקערה ועששית דאוקמינן אפילו לרבי שמעון, דאסור משום אתקפתא דמר זוטרא. י"ל דאף הכא היינו טעמא כיון דהוקצה למצותו. ולא שייך למימר אדם יושב ומצפה אימתי יכבו. דבגדולים עסקינן, דמעיקרא אקצייה ודחאו לההוא שמן כאילו [דחאו] בידים. הילכך מודה רבי שמעון דאסור. דדמי לההוא דמסקינן בפרק כירה [שם מ"ה ע"ב] אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרבי שמעון. ופרכינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והא בעא מיניה ההוא סבא קרויא מרבי יוחנן קינה של תרנגולין מהו לטלטלה בשבת ואמר ליה כלום עשוי אלא לתרנגולין. ומסקינן הכא במאי עסקינן דאית ביה ביצת אפרוח דאפילו לכלב לא חזי. [לפיכך] מודה בה רבי שמעון דנעשה בסיס לדבר האסור. והואיל והקן אסור משום דנעשה בסיס לדבר האסור, שמן שבקערה נמי הואיל ובין השמשות הוקצה למצותו ונתנו בכלי גדול דחוי הוא מעיקרא. ואע"פ שכבה לא גרע מקינה של תרנגולין [לרבי שמעון]. ודאי משמע [חולין ט"ו ע"ב] דאמרינן [כן] אפילו לרבי (יהודה) [שמעון] דהא סוגיא דשמעתא הכי משמע. ובשר חי אשכחן שהיו רגילין לאוכלו כך. [דהכי] גרסינן בפרק בכל מערבין [עירובין כ"ט ע"ב], בשר חי כדי לאכול ממנו. וגרסינן נמי בפרק אלו טריפות [חולין כ"ט ע"א] ההוא (עטא) [טביא] דהוה בי ריש גלותא דהוו מפסקן כרעיה בתרייתא, בדקיה רב בצומת הגידין ואכשריה. סבר למיכל מיניה באומצא אמר ליה שמואל ולא חייש ליה מר לנקורי אותביה בתנורא והוא בדיק נפשיה. וגרסינן בירושלמי מסכת פיאה [פ"ח ה"ד] ובירושלמי פרק בכל מערבין [פ"ג ה"א], דג מליח מערבין בו, בשר מליח מערבין בו, בשר חי [מערבין בו דתנינן] הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה. וקאי אהא דתנן במסכת מנחות פרק שתי הלחם [צ"ט ע"ב], יום הכיפורים שחל להיות [בערב שבת] שעיר של יום הכיפורים נאכל לערב והבבליים אוכלים אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה. וגרסינן נמי במסכת פסחים פרק אלו דברים [ע' ע"ב] אמר עולא אמר רבי אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה וכו', עד מתיב רבא ההלל והשמחה שמונה וכו' עד אמר רב הונא בר יהודה משמח בשעירי הרגלים. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דשעירי הרגלים חי נאכלים צלי אין נאכלין ושמחה בחי ליכא. ומשמע שמחה ליכא ומיהו ראוי לכוס. ובפרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א] יכול אכל חי יהא חייב ת"ל נא ובשל נא ובשל אמרתי לך וכו'. מדקרייה רחמנא לחי אכילה ש"מ דאכילה היא וישראל יוצא ידי כך.
מיהו תימה היא, דגרסינן בשלהי פרק [נוטל (שבת קמ"ב ע"ב) רבא] מנח סכינא אבר יונה ומטלטל ואמר וכו'. ובמסכת ביצה פרק המביא בר אווזא וכו'. ובפרק מפנין [שבת קכ"ח ע"א] נמי שאני בר אווזא וכו' מאי איריא מנח אבר יונה וכו'. תו גרסינן בפרק כל הבשר [חולין קי"ג ע"א] אמר שמואל משום רבי חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם באיברים. ואיבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים, בעי למיכל מיניה באומצא שפיר דמי, או דילמא מבליע דם נמי באיברים דאי בעי למיכל מיניה באומצא אסור תיקו. אלמא אפילו בבהמה נמי אמרינן דאי בעי למיכל מיניה באומצא. ומאי טעמא נקט בר יונה ובר אווזא. ושינויא דחיקא לומר בר יונה ובר אווזא כולו ראוי לאומצא, אבל בהמה יש בה איברים ראויות לאומצא ויש [בה איברים] שאינם ראויות. והא דגרסינן [מנחות צ"ט ע"ב] הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה, הכי פירושא כל השעיר, אף האיברים שאינם ראויות לאומצא. והראוי לאומצא נקראת אכילה, ושאינו עומד לאומצא קרוי כסיסה. ואע"ג דאמר [חולין ט"ו ע"ב] רב דימי מנהרדעא הילכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, י"ל דווקא באותו בשר העומד לאומצא, אבל העומד לכוס מספקא לי אליביה דרב דימי מנהרדעא. דהא כל ההיא שמעתא אליבא דרבי יהודה דאית ליה מוקצה, והכא ליכא מוקצה כיון שחלה מבעוד יום. מיהו הנאכל לאדם שדעתו יפה בעומד לכוס לא ידענא מאי אמר בה רבי יהודה, ומה שבני אדם קוראים "כסיסה", לבבליים חשיב אכילה מפני שדעתם יפה. וגם לספק בר יונה ובר אווזא אפילו בלא מליחה חזי לאומצא, אבל בשר בהמה אי מלוח חזי ואי לא לא חזי, כדמסקינן במפנין [שבת קכ"ח ע"א] בשר מליח מותר לטלטלו בשבת בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו. ומסקינן במוקצה דאכילה סבר רב הונא כרבי יהודה במוקצה דטילטול סבר לה כרבי שמעון. ועלה קא פריך והא רב יצחק בר אמי איקלע לבי רב חסדא [חזא] בר אווזא דמטלטלי ליה משמשא לטולא. ופריק שאני בר אווזא דחזי לאומצא בלא מליחה, אבל בשר בהמה אי מליח חזי, תפל לא חזי. והא דרב דימי מנהרדעא, אכולה בהמה קאי ואמלוח. מיהו תימה אי בשבת מצי למימלחיה לאכילה, ולשויה מיכלא (דאי) שרי [שבת קנ"ה ע"א] אפילו בשר תפל [יהא] מותר לטלטל כיון שראוי למולחו. ושמא כיון שחסר תיקון ואינו מזומן לאכילה כולי האי, לא שרינן אלא בשוחט לחולה דוקא, דדעתיה עליה מאתמול. ובכור נמי לרבי יהודה לא קשיא דאמר כי נפל ביה מום עובר מאתמול דהיינו מערב יום טוב [דמותר], כיון שכבר נדחה מהקרבה כל זמן שמום בו כדכתיב מום בו לא ירצה, הרי זה קצת מוכן מאתמול ודעתיה עליה ולא הוי [מוקצה], וכי הוה ביה מום קבוע [לא] הוי נולד זה מאיסור (והיתר) [ומותר]. אבל מותר השמן דחה אותו בידים בנתינתו ועדיין הוא באותו דיחוי. ולא קשיא ולא מידי בכל אלו ההלכות בעזר השם יתברך.
